דומי רייטר סופר מאת מירי קרימולובסקי, אוצרת
"כל יצירת אמנות היא בת זמנה לעיתים קרובות היא אם רגשותינו" [ואסילי קנדינסקי].
מרבית חייו עוסק האמן דומי רייטר סופר ביצירה. עיקר עיסוקו במחול וכוריאוגרפיה, בצד אלה, עוסק סופר כבר שנים באמנות הפלסטית. שתי אהבותיו חיות בכפיפה זו עם זו ולעמשה משלימות האחת את השניה ובעצם אף קשורות זו בזו. באמנות המחול והתיאטרון היא אמנות של תנועה, של משהו חי ונושם בכל רגע. אמנות הציור, לכאורה אמנות דו ממדית שלא רבים מצליחים לצקת בה התרחשות ממשית.
כשמתבוננים בציוריו של סופר, נדמה כי אנו נדרשים להפעלת כל החושים שלנו שכן סופר מצייר חיים, בונה סיפור ולא סצנה בודדת. סופר מצייר על הקנווס אך נדמה כי דמויותיו ונופיו פורצים החוצה אל מעבר למישור התמונה, תוך שהם מעבירים את הצופה בדרך של חוויה חושית חזקה מאד.
בסדרה האחרונה, בה הוא עוסק כבר מספר שנים, מצייר סופור בעיקר את נופי הארץ. הנופים שלו אינם נטורליסטים אף לא ריאליסטים, הוא אינו מחפש לתאר את המציאות כפי שהיא, כפי שגם בכוריאוגרפיות שלו הוא אינו עושה זאת. סופר מבקש לתת את חוויות המקום, את התחושות שמקומות מסויימים מעבירים בו, את מה שמסתתר מאחורי עץ, פרח, שדה, שמיים.
הוא מצייר מדבר, שדות, יערות, אך לעיני הצופה מצוגים נופים פנטסטיים בצבעים עזים הנדמים כבבואת הנפש ולא כנופים של דבר מה חיצוני.
כך בציור "יטבתה" ה "עציות" מוזכרת ברמיזה- צמרת וגזע גבעולי בדומה לנופי הקיבוץ של יוחנן סימון שהפכו אט אט לצורות גיאומטריות שהעציות נשארה בהן מרומזת בלבד. עיקר עוצמתו של הנוף עוברת בצבעוניות האדמומית חומה של "אמא אדמה" בה זורק דומי מעט כתמים ירוקים היוצרים דרמה בתוך המונוכרומיות הכוללת.
העוצמה מתחזקת על ידי משיחות הצבע מלאות התנופה הנראות כנמשכות במעיין מגב. כל אלה הופכים את הנוף למרתק ונדמה ונדמה כי רב בו המתרחש. בתמונה אחרת לה הוא קורא "מדבר", סופר אינו בוחר בצבעוניות חולית אלא בצהבהבות הנשזרת בכתומים, חומים, אדמדמים וירקרקים, יוצר צמחייה מדברית שאינה ניתנת לזיהוי בוטני, אך בהחלט כזו הנותנת תחושה שהצופה מוקף ביצורים צמחיים הנראים כרוקדים לצלילי הרוח המדברית.
התחשות מתעצמות על ידי הטכניקה היחודית של צבעים הנמרחים שכבות, שכבות. נראה שהשכבות מכסות ומגלות כאחד, תוך כדי יצירת מרקמים מרתקים מנוקדים, מפוספסים, רוטטים, כאלה היוצרים כל העת תחושה של תנועה. בציור "המכתש" הצבעוניות הצהובה- כתומה, משיחות המכחול הסוערות והנזילות של הצבע יוצרים תחושה של מראה בראשיתי ממש. משהו נברא כאן ללא ספק. ב"סתיו בגולן" אנו עדים לסערת הצבעים הסתווית [שבמציאות הארצישראלית אינה באה לרוב לידי ביטוי], סגולים, תכולים, צהובים וורודים. שפע צבעוני וצורני שגורם לצופה לחוש את השמחה של הצבעוניות הייחודית הסתווית המהולה בעצבות מסויימת. אין מדובר כאמור בניסיון לחקות את הטבע, אלא בצורך לחוש אותו ואת אשר הוא גורם לאדם מבחינה רגשית. האמנות של סופר היא ללא ספק אמנות סימבוליסטית. סופר למד פסיכולוגיה ונדמה כי זו מפעפעת אל תוך יצירותיו בציורוים ובמחולות גם יחד.
דומי רייטר סופר היה תלמידו של האמן הבריטי פרנסיס בייקון ועל אף שעיקר יצירתו של סופר בשנים האחרונות עוסקת בנוף ולא בדמות האדם, אין ספק שהשפעתו של מורו ורבו, ניכרת היטב בסגנונו. הסגנון האקפסרסיבי סימולי בו נוקט סופר, השימוש בצבעוניות עזה ונועזת, משיחות מכחול שיד האמן ניכרת בהן היטב, כל אלה הן פרי השפעתו של בייקון.
בייקון התמקד בעיקר בדמות האדם, אך כמו סופר, אין הוא מעביר את הדמות בצורה ריאליסטית נטוראליסטית אלא מנסה לפענח אותה ואת המורכבות של אישיותה. בייקון שינה את צורתם של תווי הפנים של היושב לפניו ויצר מהם חזיונות מתחלפים, מראות של אימה, תוקפנות וסבל. ב"דמויות בנוף" 1956 לדוגמא, הנוף הוא אניגמטי- פסים ירוקים ברקע, גדר? מסך תיאטרון? דמויות בעירום נראות כנמוגות לתוך האדמה, מה עובר עליהן? מה הלך הרוח? בייקון המציא שפה חדשה ומערכת דימויים לשם הבעת המהות האנושית. הדרים נראים כנחשפים כמעט בניתוח פסיכונאליטי כבדומה לספרות הקפקאית שכולה קלסטרופוביה וניכור.
הצורך הזה בכניסה אל עומק הדברים, בהבאת מה שמסתתר מאחורי הנראה לעין, הוא בדיוק מהות יצירתו של דומי רייטר סופר. בבסיס עבודתו של סופר ניצבת מצג אחד חקריה אמיתית של המצוייר ומצד שני כניסה אל תוך עומקם של הדברים וחקירתם באופן פסיכולוגי.
בציור "המכתש" לדוגמא יצא סופר אל המדבר ושהה שם 5 ימים כדי לחוש אותו, לחקור את היצורים ואת הצמחייה, להפנים את תחושת האינסוף המדהימה, לספוח את הצבעוניות החולית יוצאת הדופן, להריח את הריחות המיוחדים, אולי אפילו כדי לחוש בהלוהות בוכח הטבע של המדבר שאין אפשרות ממשית להגדירם. על היצירה אותה מכנסה סופר "בראשית", עבד כמעט שנתיים בכדי ליצור את האווירה של משהו שהוא כאן אך לא ממש, נוף המשלב בין מציאות לדמיון, בין הקונקטי להזוי.
בתערוכה הנוכחית שהיא מעין מיני רטרוספקטיבה מוצגת לראשונה בארץ יצירות שיצר סופר בשנות השמונים. כבר בתחילת דרכו בעקבות עבודתו עם בייקון מגבש לעצמו סופר סגנון יחודי.
הוא בונה כאמור את עבודותיו משכבות רבות של צבע וכך נוצר גם האור המיוחד הנראה לעיתים כגנוה ממעמקי התמונה. ס ורפ אינו עובד רק עם מכחולים, גם אצבעותיו משמשעות לו כלי ביטוי דווקא משום שהוא רוצה לחוש את הדברים. כך נדמה שהאוביקטים כמעט ומפוסלים אל תוך משטח התמונה.
התמונה הראשונה המצוגת בתערכוה תמונת הפנים בסגנון ציורי התפנימים של הצייר הצרפתי פייר בונאר, צויירה על ידי דומי בשנות העשרים לחייו. אוירה ביתית, שימוש בצבעים חמים, כסא שולחן שטיח, בהחלט עוד לא ניכר סגנון יחודי אך ניכרת יד אקדמית, וסגנון אירופאי מבהק.
הבסיס האקדמי הזה ניכר גם בעבודות הכיריאוגרפיה שלו שנבנו בהמשך לסגנון ייחודי, אך הוא אקספרסיוניסטי במהותו.
בסדרת התמונות שיצר בשנות השמונים דמות האדם במרכז. בתמונות בהם מתרכז סופר בזוגיות הוא מרבה לצייר עירום אנושי, מנקה את דמויותיו מכל סמן של סטטוס ומעמד. כבר בסדרות אלה מבקש סופר לפענח את הרגש האמיתי הקושר בין בני הזוג. הוא אינו מצייר את הדמויות בפרטי פרטים ואינו מתמקד בפורטרט עצמו, שפת הגוף, בדיוק כמו במחול, אומרת אצלו את הכל. הבטע ברקע של הדמויות הנראה כנוף בראשיתי משהו, חובר לאקספרסיביות של הדמויות ומספר אף הוא את סיפורן. בתקופה זו נראה כי יש השפעה רבה ליצירותיו של האמן הנורבגי אדוארד מונק. דמות היושבת על מרפסת מכופפת כולה בריכוז וכאב, ברקע נוף בלתי מוגדר,בלתי ברור, צבע באדם, כותום עז חובר כמו ב"זעקה" ולמצוקתה של הדמות. כמו ברוב העבודות בקתופה זו, סופר נותן תחושה כוללת של הגוף ובחיבור עם הנוף האקספרסיבי, עובר הסיפור שמאחורי הדברים בעוצמה אדירה.
בתמונת "האב והילד", נושא המוכר בתולדות האמנות בעיקר בגרסה של "אם וילד" המתקשר כמובן לישו ומריה, דומי בוחר לצייר אב וילד בדומה לפסל הבריטי הנרי מור שהיה מהראשונים שיצרו צירוף זה. הדרמה שוב נבנית על ידי הצבעוניות והמרקם יוצא הדופן שברקע. סופר מצייר את הזוג בעירום כפי שאלוהים ברא אותם. ללא בגדים, נקיים לחלוטין, על מנת ל"השקיף" היטב על פנימיותם. נדמה כי סופר אינו ממהר לסיים את ציוריו, אולי זו הסיבה שהוא בונה אותם באינספור שכבות, מבקש כאמור לחדור עמוק פנימה ולגלות בעיקר את נבכי הנפש. הצייר האמריקאי הנודע אנשיל גורקי אמר פעם: "אף פעם איני מסיים תמונה, אני אוהב לצייר משום שהציור הוא דבר שלעולם אינו מגיע אל סופו", נדמה כי ציירו של דומי רייטר סופר אכן מבקשים את האינסוף הזה הנמצא אי שם במעמקי נפשו של כל אחד מאיתנו.
מירי קרימולובסקי, אוצרת.
